בפרשת יתרו מתואר מעמד מתן תורה וכך כתוב שם: "ויוצא משה את העם לקראת האלוקים מן המחנה ויתיצבו בתחתית ההר. והר סיני עשן כולו מפני אשר ירד עליו ה' באש ויעל עשנו כעשן הכבשן ויחרד כל ההר מאוד" (פרק י"ט, י"ז- י"ח). ידוע ומפורסם הדבר שהקב"ה אין לו גוף ואין לו דמות הגוף. אם כן איך ניתן להבין את מה שהתורה אומרת לנו שהקב"ה ירד על הר סיני, הרי כבודו מלא עולם "ולית אתר פנוי מניה", אין מקום שהקב"ה לא נמצא בו, ומה הפירוש שהקב"ה ירד על הר סיני, הלא הוא נמצא בכל מקום? וכן מה הפירוש שעם ישראל התיצבו בתחתית ההר?
אפשר להבין זאת על פי מדרש נפלא (ויקרא רבא פרק ו'): "אומות העולם שלא קיבלו את התורה שניתנה מתוך החושך, עליהם הוא אומר: "כי הנה החושך יכסה ארץ". אבל ישראל שקיבלו את התורה שניתנה מתוך החושך דכתיב: "כשמעכם את הקול מתוך החושך", עליהם הוא אומר: "ועליך יזרח ה' וכבודו עליך יראה". המדרש אומר שאומות העולם לא קבלו את התורה שניתנה מתוך החושך, לכן הם נמצאים בחושך, ועליהם נאמר "כי הנה החושך יכסה ארץ". אבל ישראל להפך - הם קיבלו את התורה שניתנה מתוך החושך ולכן הם נמצאים באור, ועליהם נאמר "ועליך יזרח ה' וכבודו עליך יראה". וצריכים להבין: מדוע התורה ניתנה מתוך החושך, מה העניין של החושך כאן?
אלא החושך הזה מבטא את החושך שבנפש האדם. החושך הזה מבטא את הכרת הרע שהאדם מכיר בתוך עצמו. כי בעצם עלינו לשאול שאלה אחת גדולה מאוד ומרכזית - מהו למעשה הצורך וההכנה אשר על האדם להכין בתוך עצמו כאשר הוא רוצה לקבל את התורה מבחינה פנימית? התשובה היא, אומר המדרש, האדם צריך להכין חושך. מהי הסיבה ומה הכוונה? הסביר מורנו ורבנו רבי ברוך שלום אשלג זצוק"ל, בנו בכורו של בעל הסולם: המהות הפנימית של התורה היא אור אלוקי, אור שמיועד להאיר לנבכי נפש האדם, לטהר אותו ולנקות אותו מכל סיג וזוהמה אשר קשור לתאוותיו, אשר קשור לרצון לקבל הנאה ותענוג שבו, וזהו המאור שבתורה שמחזירו למוטב.
אם כן מתי האדם בעצם נעשה נצרך לאור הזה של התורה? רק כאשר האדם רואה שהוא מקולקל, כאשר האדם רואה שהוא שפל בתכלית השפלות, אז הוא נצרך לאור התורה. ציירו ודמיינו לעצמכם כאשר נודע לאדם שהוא חולה לא עלינו במחלה ממארת מסוכנת, בוודאי אז מתרקם בו צורך אחד גדול ועצום מכף רגל ועד ראש - צורך לחיות, צורך לחיים. ולפני שידוע לאדם אודות דבר המחלה הזאת אין לו צורך כזה. אם נשאל אותו אם רוצה לחיות יאמר - כן אני רוצה לחיות, אבל אנו לא מדברים על מילים, אנו מדברים על הרגשה שיש באדם, הרגשה מכף רגל ועד ראש - חיים, אני רוצה לחיות. כאשר הוא רואה שיש סכנה המאיימת לקפד את פתיל חייו - עולה בו הרצון לחיות.
וכך הנמשל לגבינו, לגבי התקרבותנו לה',הפסוק אומר:"כי עמך מקור חיים באורך נראה אור", רק המתקשר והמתחבר לבורא הוא מרגיש טעם של חיים, הוא מרגיש את האור האלוקי הנפלא הסובב ומאיר בכל היקום, בכל אדם ואדם. איך האדם יכול להרגיש את החיים הללו? אמרו לנו חז"ל "מה הוא רחום אף אתה רחום". אם האדם רוצה להתקרב לה' צריך לצאת מן האהבה העצמית שלו, צריך לצאת מן האגואיזם שלו, להכיר שזה פסולת, להכיר שזה לכלוך, ולקבל על עצמו בעזרת האור שבתורה והמצוות חיים אחרים, חיים חדשים. חיים בבחי' "מה הוא רחום אף אתה רחום".
וכאשר האדם מתחיל ללכת בפועל, לנסות לרכוש אהבת הזולת, הוא מתחיל להתאמץ בפועל ביגיעה גדולה בעניין אהבה שבין אדם לחברו, בין אדם לאשתו, בין אדם לרבותיו, ובין אדם לקב"ה, אז הוא רואה שמצבו בכי רע, ואז נמחק כל חיוך ושחוק מעל פניו, כי החיוך והשחוק הזה שאנו רואים הוא חיוך ושחוק של ילדים קטנים שלא מכירים בשיפלות מצבם, מפני שאין להם מדד ואין להם את הסקלה האמיתית בכדי להעריך את מצבם. אבל אנשים אשר חפצים ללכת בדרך הקודש לעלות בית ה', ומתחילים לעבוד באופן מאסיבי ממשי, רואים שהגוף מתנגד בתכלית ההתנגדות, וזה נקרא חושך. האדם רואה שהוא נמצא בחושך, ואז נוצר בו צורך עצום ורצון גדול לחיות, לחיות המשמעות- להתקרב לבורא. הוא מבין שללא האור, ללא שהבורא יתן לו טבע אחר של אהבת הזולת, ישאר תמיד במסגרת הגוף שלו אשר סופו כליה ורקבון. אז האדם מתחיל לצעוק - רבונו של עולם, קרב אותי אליך, "צמאה לך נפשי כמה לך בשרי".
אם כן זהו פירוש הפסוקים: "ויתיצבו בתחתית ההר" - שכל אחד ואחד מישראל הרגיש את עצמו שהוא נמצא בתחתית, בשפלות, בגרעון - ואיך הוא יכול להתקרב לבורא עולם בו בזמן שהוא כל כך שקוע בזוהמה של האהבה העצמית. לכן גם כתוב שהקב"ה ירד על הר סיני, על שם הפעולה הזאת שנתן לכל אחד ואחד מישראל להרגיש שהוא נמצא במצב של ירידה, ודווקא על ידי זה נוצר בכל אחד ואחד צורך אמיתי, השתוקקות וכאב לחוש את אור התורה, ואז נוצר אצלם כלי והכנה לקראת נתינת התורה.
הרב אברהם מרדכי גוטליב תלמידו של רבי ברוך שלום הלוי אשלג בנו בכורו של רבנו בעל הסולם מידע נוסף: ספרי קבלה אתר הבית: לימוד קבלה
